Company E (USA), Herzliya, May 14
קומפני אי ( ארה'ב), היכל אמנויות הבמה בהרצליה, 14 במאי.
photo: Gordon Emerson
אורה ברפמן
להקה צעירה זו שבסיסה בוושינגטון DC, נוסדה לאחר פירוקה של City Dance לפני כשנה, על ידי פול גורדון אמרסון, שותף לשעבר ב'סיטי דאנס'.
לסיורה בישראל נבחרו ארבע עבודות שמתפרסות על שלושה עשורים שבהם התחוללו שינויים מרחיקי לכת בהגדרת שדה המחול. אבל מדובר בלהקה רפרטוארית אמריקאית שפועלת על פי דרישות שוק שונות מאלה של אירופה וישראל. כאן עדיין נשמר פורמט של מספר עבודות קצרות בעיקרן, שבהם קוצר הזמן מבטא קוצר רוח ואי סבלנות למבטים מעמיקים ומורכבים יותר. זה, בין השאר נובע משיטות התקצוב שדוחפות הנגשה לקהלים גדולים שמובילים ליציבות עסקית ולעיתים קרובות להתמקדות באמנות פופולאריות יותר שמגישה תשובות צפויות על חשבון אמנות שמחפשת שאלות.
בסך הכול זו להקה מן השורה, פושרת, לא מעניינת במיוחד, בינתיים. רקדניה סבירים ונכונים להתמסר אבל לא מדובר באנסמבל בעל ברק מיוחד, ייחוד, או כישורים ראויים לציון.
גאוותם על עבודה הפותחת של פול טיילור שנוצרה באמצע שנות השמונים ונקראת 'מבט מהיר' ( Fast Look by Paul Taylor ) . טיילור שהיה מרקדניה של מרתה גראהם הפך לאחד הכוריאוגרפים המוערכים הערכת -יתר בתחום המחול האמריקאי המודרני של המחצית השנייה של המאה העשרים. אבל יש לומר שהוא במולדתו נחשב לאייקון ושעבודתו עדיין בתוקף. שם.
הלהקה התגייסה בהרכב כמעט מלא של תשעה משתתפים לריקוד שדווקא לא אופייני לטיילור שהרעיף על עבודותיו ניחוח קיץ קליל, מרפרף, לרב זורם, עם קצת הומור וחינניות. כאן מתגלה פן שונה של היוצר, הפנים שמאחורי המראה בחדר החשוך, באחד מהמחולות הכי פחות מתקבלים על הדעת שלו. הלהקה נדמית כקבוצה מוכת ירח בסרט אימה בדיוני עם מחוות גוף והבעות של מוכי טירוף רדופי שדים. קופצים, נופלים, מתגלגלים וקמים . לגברים סרבלים כחולים של מנקי רחובות ולנשים שמלות מעיל בצבעוניות בוהקת של מיוזיקל. אמריקה, כבר אמרנו. וגם כעור. אבל לא באופן מעורר עניין, או פרובוקטיבי, שבא לסמן לנו משהו במודע. בקטעים בהם נדרשת טכניקה חזקה, מתגלות החולשות וחוסר הניקיון של כמה מהרקדנים.
הסיום היה של שרון אייל. אייל העלתה עבור הלהקה גרסה חדשה של Killer Pig שיצרה לא מכבר ללהקת 'קארט בלאנש' ( נורבגיה) יחד עם שותפה גיא בכר. כאן אפשר היה לחוות בתהליך שיבוט פאר אקסלנס שבו שרון, יוצרת צעירה יחסית שעתידה, יש לקוות, עוד לפניה, בוחרת לשוב ולמחזר את עצמה בשורה של עבודות שבהם היא מתמקדת ועליהם זוכה לשבחים שרק מאששים אותה שלפניה יש דרך ברורה וסלולה לעתיד. ללא ספק יש לה יכולות לא מבוטלות, ויש לקוות שקיבעון לא אחת מהן.
את ה'לוק' השרון איילי היא עושה טוב להפליא. דבר ראשון מתגלה ה'לוק'. קבוצה של רקדנים לבושים בגד צמוד ארוך בגוון עור כמעט, שיער אסוף בחומרה, בנים, בנות, לא מכל זווית ניתן להבדיל. הם עומדים יחד כדבוקה על המשמר, זזים יחד באוניסונו ישראלי, אולי זה המקום להיזכר כי בעברה, לפני שאייל הייתה המוזה של אוהד נהרין, היא רקדה בלהקת ריקודי עם ירושלמית. ועכשיו כולם יחד.
התמונה פיסולית, אסתטית ביותר, שומרת ריחוק, מוותרת על הבעות פנים, על ביטוי אישי ייחודי, על פנים מובחנות. זו קבוצה מתוכנתת, משובטת, בשליטה מרחוק של ספינת האם בעולם מקביל. אבל כל אלה לא היו מותירים את האימפקט החזק של הדימויים על הבמה ללא התאורה שמכין לעבודותיה אמן התאורה האדיר- במבי, הלא הוא יונה אבי בואנו שביכולתו לכשף כל במה של מיטב הלהקות כמו 'בת שבע' שלא זזה בלעדיו, עד לניסוי כלים של יוצר מתחיל בצעדיו הראשונים ( עם כיסים עמוקים). ככה זה כשאתה קוסם אור.
גב אדיר נותנת ל'קילר פיג' המוסיקה של אורי ליכטיג, שגם הוא מלווה את עבודותי של אייל לאורך דרכה.
בין לבין עלו עוד שתי עבודות, Scorched של יוצרת אמריקאית צעירה יחסית בשם קייט וייר שיש לה פלפל ומיומנות ועבודתה נטועה מבחינה קונסטרוקטיבית ושימוש בחלל ובמוסיקה המבוססת על שירים שונים של נינה סימון ואחרות ומזכירה עבודות נשמה של שנות השמונים ואולי מעט קודם של אלוין אילי ודונלד מקקייל בשיאם. ( Alvin Ailey, Donald McKayle )
עניין רב היה בעבודה של מנהלה האמנותי של הלהקה, פול גורדון אמרסון שהעלה את Falling. זה דואט שיש בו כמה בחירות מעניינות ולא צפויות, החל מהמוסיקה של המלחין האסטוניי הנפלא ארוו פארת, דרך האופן שבו חילק את הבמה לאזור אור רוחבי בין שני אזורי חושך, קדמי ואחורי והשתמש באופן נכון במעברים שביניהם וכן, ליהוק הזוג המבצע.
הרקדנית היא קתרין סיידל פילקינטון, מהחזקות בלהקה ומולה, ג'ייסון גרסיה איגנציו, רקדן נמוך קומה ממוצא פיליפיני , גמיש להפליא וחזק כמו רמבו למרות מימדיו. בלהקות בלט יש תמיד מקום לרקדנים קצרים ומוצקים לאיוש תפקידי אופי חוץ עלילתיים, שבאים לאתנחתא עלילתית כדי להדהים בוירטואוזיות טכנית מבלי לחלום על תפקיד של רומיאו, או גיבור מיתולוגי השמור ליפים הבנויים לתלפיות.
העבודה צנועה ובנויה ברגישות גבוהה, יש בה דיוק אסתטי, טיפול מיוחד ונכון במרחב החלל ומימד הזמן, מרכיבים שהובילו ליצירת מחול שאינו מתחנף, מתוחכם ואנין. הטוב שבערב.
Martha Graham has an iconic place in American modern dance. Here, he waived his famous happy fluency, in exchanged of miserable possessed souls, doom to prance, shiver, jump and fall as if struck by high fever. It was probably one of this overrated choreographer's least sensible pieces.
The weightless, yet entertaining piece- Scorched, choreographed by Kate Weare, reminded structurally, some lovely pieces by greats of former generation like Donald McKayle and Alvin Ailey, soaking dance in deep human touch. Our own, Sharon Eyal with her Killer Pig, proposed a juxtaposing view point, and popped another pea from same pod, namely, her line of recent works. She retained huddled unisons, regimented approach with uniformed looking dancers, expressionless, like humanoids on a mission. The work's strong points was musical backbone by Ori Lichtik and sophisticated lighting artistry by Yona Avi Bueno, a master of the high caliber, who lifts any work he does by three notches.
The best of the evening was a short piece by the company's artistic director, Paul Gordon Emerson, who choreographed Falling, a short duet with haunting music of Arvo Part. It enjoyed well balanced elements, defying conventional choices of music, spatial structure and matching the dancers for that duo, danced by Jason Garcia Ignacio and Kathryn Sydell Pilkington. Ignacio, strong and agile dancer with a build-in springs, is very short and in ballets, he would be casted in character roles, never Romeo. Here, the duet was done with sensitivity, delicacy and sophistication.
[ad]